ע"א
בית המשפט העליון בירושלים
|
988-05
14/02/2005
|
בפני השופט:
אליקים רובינשטיין
|
| - נגד - |
התובע:
חזי דחבש
עו"ד שי ארז
|
הנתבע:
בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ
עו"ד חנה (אפרת) קומט
|
| החלטה |
א. בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו מיום 16.12.04 (השופט זפט) בת"א 2456/04, עד למתן פסק הדין בערעור שהגיש המבקש לבית משפט זה.
ב. בשנת 1996 פנה המבקש למשיב בבקשה לקבל הלוואה לצורך רכישת זכויותיה של אשתו בדירת מגוריהם. המבקש ואשתו היו בהליכי גירושין, ובאותה העת היו להם זכויות שוות בדירה. עם מתן ההלוואה חתם המבקש על שטר משכנתא ראשונה לטובת הבנק במחצית הדירה, ועל שטר משכון המשעבד את זכויותיו החוזיות במחצית הדירה של גרושתו, ועל חלק זה נרשמו גם הערות אזהרה לטובת המבקש והמשיב. גרושתו של המשיב חתמה על התחייבות לרישום משכנתא על זכויותיה בדירה. בהסכם בין המבקש למשיב, התחייב המבקש "לרשום בלשכת רישום המקרקעין, מיד לאחר שתיווצר האפשרות לכך, משכנתא ראשונה על הנכסים/זכויות החכירה לגבי הנכסים לטובת הבנק". ברם, המבקש מעולם לא קיים חובה זו, ולא נרשמה משכנתא על מחצית הדירה שקנה המבקש מגרושתו.
ג. המבקש לא פרע את תשלומי ההלוואה כסדרם. בשנת 2002 הגיע המבקש להסדר עם המשיב, ובכללו חזר והתחייב לרשום משכנתא על מלוא זכויותיו בדירה, אלא שהתחייבות זו לא בוצעה. בשנת 2003, לאחר ששוב לא עמד בתשלומים, ביקש המשיב לממש את המשכנתא. המבקש התנגד להליכי המימוש בהוצאה לפועל, וטען כי בעת כריתת ההסכם הסכים לשעבוד זכויותיו במחצית הדירה בלבד. נטען כי המשכנתא והמשכון נרשמו על אותה מחצית דירה שקנה המבקש מגרושתו. עוד נטען, כי המבקש חתם על ההסכם משנת 2002 לאחר שהוטעה על ידי המשיב, וכי המבקש הוא דייר מוגן במחצית הדירה. ביום 16.12.04 דחה בית המשפט המחוזי את תביעת המבקש לסעד הצהרתי כאמור. נקבע, כי לא נפל פגם השולל את תוקף הסכם ההלוואה המתייחס לדירה שלמה, ושהמבקש הוא שחמק ממילוי חובותיו לפי ההסכמים השונים עליהם חתם. כן דחה בית המשפט טענה שהועלתה במהלך המשפט, לפיה לא ניתן לממש את המשכון שנרשם על מחצית הדירה במסגרת הליכי ההוצאה לפועל. הטענה נדחתה הן לגופה, והן מהטעם שהעלאתה לאחר שיעבוד הדירה כולה להבטחת פירעון החוב "נגועה בחוסר תום לב המצדיק את דחייתה".
ד. אין בידי להעתר לבקשה. על פני הדברים, סיכויי הערעור אינם קלים, בלא שאקבע כמובן מסמרות. בעיני עולה שאלת תום הלב החופה על דיני החוזים ועל כלל המשפט הפרטי בישראל (סעיפים 12, 39 ו-61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973); קשה מאוד להלום, שאדם המקבל הלוואה גבוהה תמורת שיעבוד דירה, יוצא מן ההנחה כי במקרה של אי תשלום לא יהא פינוי אחת מן הסנקציות שניתן לנקוט, וכי חרף אי תשלום חובו, לא יינתן לממש את השיעבוד, על יסוד טענות שקשה לראותן כתואמות את כוונתם של הצדדים בעת עריכת השיעבוד. התניה כזאת מאיינת את משמעותו של השעבוד. לא ירדתי לסוף הטענה, כי המבקש "ידע שחתם על משכנתא על מחצית דירה כערובה לחיוב כלפי הבנק, שבשום תנאי לא יהיה ניתן לזרוק אותו מדירתו, אלא במקרה הגרוע הוא אתבע (צריך להיות: יתבע - א"ר) על ידי הבנק להחזר ההלוואה". תמהני - בכל הכבוד - אם יימצא מלווה, בנק או אחר, שילווה כסף רב ויסכים לשעבוד שכל כולו אינו אלא זכות תביעה בערכאות ותו לא.
ה. בתי המשפט נוהגים בכפפות משי בפינוי דירות מגורים, מטעם ברור. ועם זאת, גם גישה זו אינה בלתי מוגבלת. במקרה דנן הנכס כבר מצוי בידי המשיב. גם אם יימכר, המשיב הוא בנק שבידו לפרוע כל אשר יושת עליו אם יזכה המבקש בערעורו. ראו גם גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי מה' 8, 624-623. כאמור, אין בידי להעתר לבקשה.
ניתנה היום, ה' באדר א' תשס"ה (14.2.2005).
ש ו פ ט
/עכב
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.